מתחת לקעקועים

חזרה לסיפורים

ליל חמישי, דוכן של תנועת 'השיבנו' בתחנה המרכזית בירושלים. השעה כבר מאוחרת. אנשים חולפים על פני הדוכן בדרכם לאוטובוס, חלקם עוצרים לשיחה קצרה, אחרים ממשיכים הלאה. ואז אני מבחין בו: בחור צעיר, חילוני, עם ידיים מכוסות בקעקועים צבעוניים. לרגע אפשר לחשוב שהוא האדם האחרון שייעצר ליד דוכן של דברי תורה, אבל כמובן שאני ניגש אליו.

אנחנו מתחילים לדבר, ולאט־לאט אני מגלה שמאחורי המראה החיצוני מסתתר סיפור חיים מיוחד. הוא גדל ללא הורים, אצל אם מאמצת שהייתה פעילה מרכזית בעולם השמאל. כל ילדותו שמע דיבורים על דו־קיום ושלום עם פלסטינים. אני מסתכל עליו. הוא לבוש במדי צה"ל". מה אתה עושה בחיים?" "לא שרתתי בצבא. הייתי פציפיסט, הייתי שמאלן.

היום אני מתנדב בצה"ל". "מה קרה?" אני שואל", ספר לי איזה תהליך עברת". הוא מספר לי על ארבע השנים האחרונות: על התנדבות ממושכת במד"א, על המפגש עם פצועים והרוגים, על המראות הקשים שהשאירו בו גם פוסט־טראומה – ועל השינוי הגדול שעבר בעקבותיהם. תפיסת העולם שלו התהפכה ביחס לימין ושמאל. היום הוא מתנדב בצה"ל בתחום הצפרות של חיל האוויר, ועוסק במניעת פגיעות של מטוסים בעופות דורסים.

הוא אפילו טס לשוודיה בהתנדבות לצורך מחקר בתחום. ואז הוא אומר לי": אני כל כולי למען הצלת חיים של יהודים. זה כל החיים שלי". אני מתמלא הערצה. אני מספר לו קצת על הגאולה ועל הנשמה היהודית שחבויה בתוכו. הוא מקשיב בשקיקה ובסוף אומר": הלוואי שהייתי יודע מהי הגאולה שאתה מדבר עליה". נפרדנו, אבל המפגש נשאר איתי.

כמה קל להסתכל על אדם ולראות רק את המעטפת: קעקועים, לבוש, סגנון. אבל מתחת לכל השכבות יש נשמה יהודית גדולה, טהורה ובוערת. התפקיד שלנו הוא פשוט לא לפחד לגשת, ולא לשפוט לפי המעטפת. להסתכל קצת יותר עמוק. כי שם, בפנים, יש נשמה. אשריך ישראל מי כמוך עם עם נשמה!