בדוכן הלב נפתח
כיכר ציון, יום חמישי בערב. ההמולה הירושלמית בעיצומה, ובתוך כל הרעש פעילי תנועת השיבנו מקימים בשקט את העמדה הקבועה שלהם. שולחן מתקפל, כמה כיסאות, כיבוד קל -ובעיקר חיוך רחב ואהבת ישראל פשוטה. עם הזמן, המפגשים האקראיים הפכו לקשרים יציבים. נערים שבעבר רק חלפו במקום, כבר מגיעים מדי שבוע במיוחד אל הדוכן. השבוע ראינו את הפירות של זה.
אחד הנערים ניגש לדוכן ושיתף בהתרגשות": מאז שדיברנו כאן בשבוע שעבר, משהו בי זז. קיבלתי על עצמי להניח תפילין כל יום. ולא רק זה -פתחתי עמדת תפילין במקום העבודה, כדי לזכות עוד אנשים!" דקות לאחר מכן נעצר בחור נוסף, התיישב, וסיפר על העבר שלו": באתי מבית דתי, אבל הרגשתי לחץ ואווירה של כפייה שגרמו לי לסלידה.
בכל פעם שיצאתי מהבית -זרקתי את הכיפה. אבל כשאבא שלי שחרר את הלחץ, משהו בי השתנה. השבוע הלכתי מרצוני לקנות ציצית. כשהמוכר הראה לי כמה סוגים, אמרתי לו בגאווה: תביא לי את הכי מהודרת והכי יקרה שיש לך". ככה זה כשפוגשים אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. כשעם ישראל מרגיש שמאמינים בו ורואים את הניצוץ האלוקי שבו - הלב נפתח מעצמו, והדרך הביתה נסללת באהבה.