הוא ביקש רק משהו קצר
חמישי בערב. אנחנו יושבים בדוכן, כשבחור עם אופניים עובר לידנו. סטודנט, מתגורר ברחוב עזה, בדיוק בדרך הביתה. ״תרצה לשמוע משהו על פרשת השבוע?״ אנחנו שואלים. הוא עוצר. ״כן, בשמחה. אבל משהו קצר, יש לי עוד כמה דברים להספיק הערב״. ״בוודאי. שב איתנו״. הוא מתיישב, ואנחנו פותחים בפרשה. כמה מילים, רעיון, שאלה. אלא שהשאלה מולידה שאלה נוספת, והשיחה הולכת ומעמיקה.
מפרשת השבוע אנחנו מגיעים לאמונה, למוסר, לבורא העולם ולהשגחה. הוא שואל, מקשיב, מקשה, ואנחנו חושבים ומבררים יחד. בלי ששמנו לב, חולפת כמעט שעה וחצי. בינתיים מצטרפים לדוכן אנשים נוספים. גם הם רוצים לשמוע ולהשתתף, אבל קשה להחזיק את כולם באותה שיחה. הבחור מביט בשעה. עכשיו, הוא מבין, באמת הגיע הזמן לחזור הביתה.
אנחנו מתפצלים: אני נשאר עם המצטרפים, והחברותא שלי קם ללוות אותו. עוברות כמה דקות. אחר כך עוד כמה. רק כעבור חצי שעה החברותא חוזר. מתברר שגם בדרך היה קשה לסיים את השיחה. היו עוד שאלות, עוד מחשבות, ולפני שנפרדו כבר סיכמו להמשיך לדבר ולהישאר בקשר. אבל מכל מה שנאמר באותו ערב, דווקא שאלה אחת שלו נשארה איתנו: האם נהיה כאן גם בפעם הבאה?
והאם יוכל לפגוש דווקא אותנו? הוא הסביר שנהנה מאוד מהשיחה. צורת הדיבור הייתה שונה ממה שהכיר: אפשר לשאול, להעמיק, לברר דברים בשכל. היה לו מעניין, והיה לו נעים. הוא רצה להמשיך. בחור עבר בדרך הביתה, נענה להזמנה לשמוע כמה דקות על הפרשה, וביקש רק שנקצר. כמעט שעתיים אחר כך, הוא יצא עם רצון להיפגש שוב. כמה צימאון יש לאנשים.
לפעמים כל מה שצריך כדי לגלות אותו הוא לפנות לאדם שעובר לידך ולשאול: ״תרצה לשמוע משהו על פרשת השבוע?״