אור בין הפאבים: כשהתורה מופיעה ברחוב הירושלמי
הגעתי לדוכן עם פרפרים בבטן. אחרי תקופת התלמדות קצרה, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בשטח – ובחירת המיקום לא הקלה עלי. אחד ממרכזי הבילוי התוססים בירושלים. רעש, צפיפות, וכאוס. פרקנו את הציוד במהירות, והפעיל המוביל יצא לחפש חניה והשאיר אותי להקים את הדוכן. בקושי התמקמנו וקבוצת חבר'ה צעירים כבר התיישבה סביב השולחן לשמוע דברי תורה, ואז נפתחה דלת סמוכה": חבר'ה, אתם חייבים לזוז – יש פה אירוע הערב".
לרגע חשבתי שזהו, הלך הערב. אבל בלי תלונות ובלי ויכוחים כל החבר'ה נרתמו, הרימו את הדוכן, ותוך דקות כבר היינו במיקום חדש ממשיכים את הלימוד באותה התלהבות, כאילו לא קרה כלום. בעודנו לומדים ניגש אלינו בעל הפאב הסמוך. מבטו היה רציני. "זה המקום שלי, הייתם צריכים לבקש רשות". הלב שלי צנח. אבל אז הוא המשיך עם חיוך קטן": בגלל שזה ללימוד תורה – אני מסכים.
שבו, תלמדו". וזה לא נגמר שם. במהלך הערב האיש שחשבתי שיסלק אותנו, ג'וני, יצא אלינו שוב ושוב – פעם לשמוע דבר תורה, פעם להציע משקה על חשבונו. פתאום הגיע צוות משטרה לאזור. השוטרים עברו בין הבליינים ועצרו לידנו. "מה אתם עושים פה? ועוד מול פאב"?! שאלו בפליאה. "באנו להוסיף טוב ואור בעם ישראל", ענינו בפשטות.
"אשריכם שאתם מלמדים תורה"! אמרו, וחלקם עצרו לרגע לנוח ולשמוע דבר תורה קצר. הלילה המשיך ועשרות צעירים עברו בדוכן. חלקם עצרו לרגע, חלקם נשארו זמן ארוך. שיתפו, פתחו את הלב. לקראת חצות הלכנו להיפרד מג'וני. חיבוק חם, מילים טובות, והבטחה להיפגש שבוע הבא. חזרתי הביתה עם תובנה אחת שהתחדדה יותר מאי פעם: אין עם כמו עם ישראל!