הטלפון שאיבדתי ומה שמצאתי

חזרה לסיפורים

אורות הניאון שלצד הדוכן חתכו את החשיכה של ליל שישי. ריח שבת באוויר התערבב עם רעש הרכבת הקלה, וסביב השולחן הקטן שלנו נוצרה איזו בועה של שקט. חבר'ה צעירים עצרו לרגע, שתו משהו, שמעו דברי תורה, והמשיכו הלאה. ואז הוא הגיע. צעד לאט, ראש מושפל, כתפיים שמוטות. "מה קורה אחי? למה הפנים למטה?" שאלתי, מניח יד על כתפו.

הוא הרים עיניים כבויות וסיפר": עליתי על טרמפ בדרך לכאן, הסוללה של הטלפון החדש שלי נגמרה. ביקשתי מהנהג להטעין אותו רגע... כשירדתי, פשוט שכחתי אותו שם. המכשיר החדש שלי, כל החיים שלי עליו, ואין לי מושג מי הנהג או איפה הוא עכשיו". התגייסנו מיד". אחי, אנחנו איתך, אל תדאג". התחלנו לחייג שוב ושוב למספר שלו, אבל רק הודעה חלולה חזרה – המכשיר אינו זמין.

הבחור התחיל להיכנס ללחץ. ניסינו להרגיע, ופתאום אחד החבר'ה נעמד מולו". תגיד נשמה ",הוא שאל", מה אתה עושה עם הפלאפון הזה? רק דברים טובים?" הבחור השפיל מבט. השתיקה אמרה הכול". ברור שלא"... מלמל. "תקשיב ",המשיך החבר", אם אתה מוצא אותו עכשיו – אתה מבטיח לשים חסימה? לשמור על העיניים?" "כן", ענה הבחור". מבטיח".

לפני שנפרדנו, ביקשתי את המספר של אמא שלו". שיהיה לי איך להשיג אותך אם יקרה נס". נפרדנו בחיבוק חם. יום שישי בבוקר. המחשבה על הבחור לא הרפתה ממני. החלטתי לנסות שוב ולחייג למספר האבוד. אחרי שני צלצולים – מענה. "שלום?" אמרתי בהיסוס. "היי! אתה הרב מהדוכן!" הקול מהצד השני היה לגמרי אחר מהלילה". אתה לא מבין מה קרה – חצי שעה אחרי שנפרדנו מצאתי את הפלאפון!" הוא לא עצר.

המילים יצאו ממנו בשטף": כשפתחתי את המכשיר בבוקר, דבר ראשון שמתי חסימה. אחר כך הלכתי ונתתי 150שקל צדקה. אפילו החזרתי גניבה קטנה שישבה לי על המצפון שנים. והכי חשוב – אני מתחייב, כל שבוע אני אצלכם". לפעמים צריך לאבד מכשיר קטן בטרמפ כדי למצוא את עצמך.