מהתחנה המרכזית אל מסילת ישרים: סיפור על ניצוץ שהפך ללהבה
זה קרה לפני כחודשיים. היינו בדרכנו לדוכן הקבוע, וכשהגענו לאזור התחנה המרכזית, פגשנו קבוצת חבר'ה צעירים. לפי המראה והסגנון, היה קל לזהות שמדובר בבחורי ישיבה שיצאו לחופשת ה"בין הזמנים". לא הייתי צריך יותר מדי הקדמות. ניגשתי בחיוך": חבר'ה, באים לשבת קצת?". "וואלה כן אחינו, למה לא?" הם ענו בלבביות, התיישבו סביב השולחן והתחלנו לדבר.
תוך כדי שיחה, אחד הבחורים – שישב מעט רחוק מהשאר ונראה מהרהר – פתח את הלב. הוא שיתף שמשהו מפריע לו מבפנים: קשה לי עם המצוות. הנטל מרגיש כבד, והחיבור נחלש. ניסיתי להסביר לו על המהות העמוקה של המצווה – שהיא לא סדרת חוקים יבשה, אלא הופעת רצון ה' בחיינו וחיבור חי לעם ישראל. הוא הקשיב, אבל נראה היה שהתשובה לא לגמרי הניחה את דעתו.
בעוד חבריו המשיכו לשבת ולהתעכב, הוא קם ראשון. כשנפרדנו, השארתי להם את המספר שלי והדגשתי": אל תהססו. אם מישהו רוצה ללמוד, לדבר, לקבוע חברותא – אני כאן". למען האמת? לא ידעתי אם אשמע מהם שוב. אבל אחרי שלושה ימים הטלפון צלצל. זה היה הוא. אותו בחור שישב רחוק. הוא רצה לקבוע לימוד. מאז, כבר חודשיים שאנחנו לא מפספסים.
קבענו לימוד יומי טלפוני, ובליווי צמוד והדרכה של הרב דוד ג'יאמי שליטא, אנחנו צוללים יחד אל נבכי ספר "מסילת ישרים". השינוי היה מיידי. הוא שיתף אותי שבזכות הקשר והלימוד, הוא מצא כוחות חדשים להתחזק בקימה לתפילה ובמצוות נוספות שהיו לו למשא. מה שהתחיל כשיחה מקרית בתחנה עמוסה, הפך למסע משותף של צמיחה. בעזרת השם, שנזכה להמשיך ולהתעלות יחד איתו ועם כל בית ישראל, מעלה מעלה.