שתיים ועוד שתיים ושבת המלכה

חזרה לסיפורים

הן היו שתיים. מגיעות לדוכן די קבוע. יושבות מקשיבות מהצד, שומרות על דיסטאנס שומרות על עצמן, כאילו בשדר כפול. מחפשות את הקשר ולא מוכנות ליצור קשר. כמה שבועות של - small talkהיי, מה קורה? תשתו משהו? תודה אומרות ומתיישבות מאחור. ערב אחד, כשהן יושבות מרחוק, הגיעו שתי נערות אחרות, דני ועדן". אני על השבת" אומרת דני", זה קשה אבל זה ממלא אותך מבפנים שאת לא מאמינה".

מאמינה, אמרתי". אני כבר שנתיים על זה. עכשיו גם היא הצטרפה", אומרת ומצביעה על עדן. מה הסיפור? אני שואלת ומחזיקה בעיניים גם את הצופות הרחוקות שלנו". אני כבר יותר משנה מנסה לעשות שבת, אבל מרגישה שאין לי את הכח ".משתפת עדן". ההודעות, החברים, ומה נעשה כל היום... התפללתי לה' כל שבוע שיעזור לי, שיתן לי סימן שעכשיו זה הזמן להתחיל".

"לפני חודש, הלכנו שתינו בעיר, ודני אומרת לי פשוט תתחילי ולאט לאט תתקדמי. ממה את מפחדת? הסתכלתי לשמים וכבר לא ידעתי מה לומר. פשוט הרמתי שתי ידיים ואמרתי בקול: אלוקים תעשה לי סימן. אני עדן הבת שלך, תעשה לי סימן שהגיע הזמן. חיכינו שהרמזור יתחלף לירוק ובאותה שניה עבר מולנו אוטובוס שכתוב עליו בענק שמור את יום השבת לקדשו.

היינו בהלם. אלוקים שלח לי סימן! אלוקים שלח לי סימן! אני איתך. אמרתי לדני. השבת אני שומרת!" עוד הן מדברות ואני רואה את השתיים הרחוקות, הצופות שלנו, מתקרבות. "מכירות?" שאלתי". מכירות מהלב" הן אומרות". מהשבת". אני תולה בהן עיניים, רגע של שקט והן מעיזות. "גם אנחנו שתיים. עושות את זה יחד. לקח לנו כמה שנים להתנער מהבתים הדתיים שלנו.

יחד עשינו את זה. נשארנו לבד. מתגלגלות לכאן ולשם, עד שנכנסנו לפנימייה. ושם לא שומרים כלום -זה הרי מה שחיפשנו. הכל היה סבבה עד שהגיעה שבת. המדריכה העירה אותנו בבוקר ואמרה קדימה מבשלים ארוחת שבת. שתינו ככה מסתכלות אחת על השנייה, מחווירות. אמרתי לה (מצביעה על השנייה) מה נהיה? אז היא אומרת לי זה לא. אנ'לא מבשלת בשבת.

יש לי כבוד. איך שהיא אומרת את זה אני פשוט יודעת שגם אני. הלכנו רחוק, זרקנו הרבה, אבל אש בשבת? המדריכה שלנו משתוללת -מי שלא מבשל, לא אוכל. סבבה אמרנו לה. בשבת שאחרי הכנו לנו אוכל לפני שבת. חטפנו צעקות -מה אתן חושבות לכן, מתייהדות פה? אנחנו מבשלים יחד ורק לעצמכן הכנתן?" "שבת שאחרי זה הגדלנו ראש, הכנו לכולם לפני שבת.

אך זה לא עזר, המדריכה עדיין כעסה, וצווחה שזה לא הגיוני, ולא לפי הכללים של משרד הבריאות, ובכלל מי אישר את כל המצרכים. והתעקשה שלא נבשל שוב. והיא הרי הקובעת". רגע, לא הבנתי, אני שואלת.. אז מה אתן אוכלות בשבת? -לחם, הן אומרות, גבינה וירקות. "כמה זמן אתן על זה ככה?" "כמעט שנה" הן אומרות". כמעט שנה?" אני פותחת זוג עיניים".

זה הכבוד שלנו", הן אומרות. "וואלה, זה כח!" אומרת דני. ועדן מוסיפה" -השראה!" וארבעתן מתגלגלות הלאה בשיחה. הדוכן התמלא, ב"ה, התנצלתי ועזבתי אותן לא בלי כוונה. הן מצאו משהו יקר היום. זו את זו. ראיתי אותן מרחוק מתיישבות סוגרות מעגל ומדברות. ואני התחשק לי לקרוא לאליהו הנביא רגע, שיאסוף את זכויותיהן של ישראל. מה זה הדבר הזה? איזה אומץ, איזה אש, איך השבת הולכת ועולה מתוכן פנימה.