אחי, איפה היית עד עכשיו?
יום חמישי בלילה. אנחנו עומדים בדוכן בשוק. לא מעט עברו דרכנו, לא מעט גם התיישבו. מלאי הכוסות החד-פעמיות שלנו כמעט אזל – סימן שהיה ב"ה ערב מבורך. שלושה בחורים בשחור חולפים על פנינו בהליכה ממוקדת, ובכל זאת משתהים רגע. עוצרים. ניגשים אל הדוכן". אהלן", אמרתי להם". מה מביא אתכם לירושלים הערב?" "באנו בשביל עניין מיוחד", ענה אחד מהם עם קריצה לשאר.
"אבל ראינו פה אנשים מסביב, מדברים.. נראה דברים חשובים. אמרנו נתעניין רגע"". בשמחה", אמרתי". דקה אחת של פרשת השבוע, אחר כך תשתו משהו ותמשיכו. הולך?" לקחו כיסאות והתיישבו. אני מודד בתוכי שישים שניות ומתחיל לדבר על ספר בראשית. על כך שהקב"ה ברא עולם שהיה בתחילתו תוהו ובוהו, ובכל יום מימי הבריאה הוא יצר סדר – הפריד בין אור לחושך, בין מים למים, בין ים ליבשה.
העיניים שלהם עליי. המשכתי והסברתי שהסדר האלוקי אינו סתם ארגון של העולם – הסדר הוא מה שמאפשר לחיים להתקיים, להתפתח ולצמוח. כך גם בחיי האדם, אמרתי, מתכונן לסיים – התורה מלמדת אותנו איך לסדר את החיים שלנו כדי שנוכל להיות במיטבנו. פתאום אחד מהם עוצר אותי". תקשיב", הוא אומר", אתה לא מבין מה עשית לי עכשיו".
הוא הסתכל בחברים שלו והמשיך: "אתה יודע מה היה ה'עניין המיוחד' שלנו הערב? האמת – באנו לירושלים לבלות. מגיעים לכיכר, ומשם זה מתגלגל. זה מה שאנחנו עושים בשבועות האחרונים, ממקום למקום, מחפשים משהו שידליק אותנו. אבל מה שאמרת עכשיו על הסדר... וואלה, אין לי את זה". הוא השתתק רגע. ואז הצביע על צלקת גדולה בראשו.
"לפני כמה שנים היה לי דימום חמור במוח. אף אחד לא הבין איך זה קרה. עברתי ניתוח קשה – מתכוון קשה. מוות קליני. לא יודע איך חזרתי. בזמן שהייתי בטיפול נמרץ, כל המשפחה שלי התחזקה. קיבלו על עצמם, התחילו לשמור שבת, להניח תפילין. כולם – חוץ ממני. אף פעם לא הבנתי את הקטע של המצוות. מה כל כך חשוב בזה? מה כל הכללים האלה?" הוא דיבר, והרגשתי שהוא מוצא משהו בזמן אמת.
"עכשיו אני מתחיל להבין", הוא אמר". התורה לא באה סתם להגביל אותנו. היא באה לסדר. לארגן. שנוכל להיות במקום הכי טוב שלנו". לא אמרתי כלום. הדברים רצו לו בפנים, ובאו לו לבד". אתה יודע מה? השבת אני רוצה לנסות לשמור שבת. בלי טלפון, בלי סיגריות. פשוט להתנתק מהכל. לסדר את החיים רגע. פעם אחת". הוא ביקש את המספר שלי כדי שיוכל להתייעץ לפני שבת.
ואז קם, חיבק אותי חיבוק גדול ושאל בהתרגשות": אחי, איפה היית עד עכשיו?!" השאלה נכנסה לי ללב. עוד אחשוב עליה. צחקתי ועניתי": רגע, סיכמנו על דקה אחת של תורה, לא?" הם צחקו גם, נפרדנו, והם המשיכו בדרכם. אבל הסיפור לא נגמר שם. כמה דקות אחר כך חזר אחד החברים. ניגש אליי ושאל בשקט": אפשר גם את המספר שלך?" נתתי.
שלחתי אותו עם ברכה הגונה. ועמדתי שם וחשבתי: אלוקים, מה קורה פה... כמה הלב פתוח. וכמה יש לנו עוד עבודה.