באנו לחזק מניין – ויצאנו אנחנו מחוזקים
כשאמרו לי שנוסעים ביום כיפור לקיבוץ להב כדי לחזק את המניין, לא חשבתי שיש כאן סיפור גדול. קיבוץ להב. השומר הצעיר. אנחנו מגיעים מירושלים ומשומריה, קיבוץ דתי שרבים מתושביו הם ממפוני גוש קטיף. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שעל הנייר אנחנו מגיעים משני עולמות שונים מאוד. חשבתי שנבוא, נשלים מניין, נעזור קצת בתפילות, נתפלל יחד עם מי שירצה — ונחזור הביתה.
אבל כבר מהרגעים הראשונים הבנתי שטעיתי. כי לא הגענו למקום שמבקש מאיתנו "לעשות לו טובה" ולהשלים מניין. הגענו ליהודים שמחפשים משהו. חלקם הכירו את התפילות, חלקם פחות. היו כאלה שידעו מתי עומדים ומתי יושבים, והיו כאלה שהסתכלו ימינה ושמאלה כדי להבין מה עושים עכשיו. אבל היה שם משהו שאי אפשר ללמד במחזור. רצון.
רצון להיות שם. רצון לשמוע. רצון לגעת ביום הקדוש הזה. ראיתי אנשים שבחיי היום־יום שלהם כנראה נמצאים במקומות שונים ממני כמעט בכל ויכוח ציבורי אפשרי, עומדים לידי ואומרים "אשמנו, בגדנו". ופתאום המילים "כולנו כאחד" קיבלו משמעות אחרת. לא דיברנו על פוליטיקה. לא על ההתנתקות. לא על ימין ושמאל. לא על דתיים וחילונים.
עמדנו יהודים ליד יהודים ביום הכיפורים. וזה הספיק. אבל הרגע שלא אשכח הגיע לקראת נעילה. בית הכנסת כבר התמלא. עוד ועוד חברי קיבוץ נכנסו. אנשים שלא היו איתנו במשך כל היום הגיעו במיוחד לרגעים האחרונים. ואז ליאור, החזן שהוביל את התפילה, נעלם לכמה דקות. כשהוא חזר — משהו השתנה. הקיטל הלבן כבר לא היה עליו. במקומו הוא לבש מדי ב' של צה"ל.
הסתכלתי עליו ולא הצלחתי להסיר את העיניים. ליאור נמצא במילואים. הוא עומד לצאת עם היחידה שלו לסבב השביעי מאז שמחת תורה. שביעי. הוא עמד מול כולם, במדים, והסביר שבשעה הזאת, בתפילת נעילה, זה הבגד שהכי מדוייק ללבוש בזמן ושעה זו. והסתכלתי סביבי על אנשי להב וראיתי את ההתרגשות וחשבתי לעצמי: כמה שנים סיפרו לנו כמה אנחנו שונים.
כמה מילים נשפכו על הפערים בינינו. כמה ויכוחים. כמה כותרות. כמה מחנות. והנה עומד מולנו יהודי במדי צה"ל, ובאמצעותם מזכיר לנו כמה המשותף עולה על השונה, הלבבות התחברו בשעה קדושה זו. התחילה נעילה עשרות מחברי הקיבוץ עמדו שם סופגים את התפילות, את המילים. ההרגשה הייתה מדהימה. סיפר לי חבר הקיבוץ": החזקתי את הבן שלי קרוב אליי, והרגשתי שזו נקודה משמעותית במסע החיים שלי.
הקיבוץ שבו גדלתי חינך אותי על תפיסה חילונית אדוקה. ואני שלם ומאושר על החינוך הזה. התנועה הציונית החילונית לימדה אותנו שלא מחכים לנסים -אלא קמים ועושים. היא זו שבנתה את הכלי המפואר שנקרא מדינת ישראל". "אבל כיום, במיוחד אחרי השבעה באוקטובר, כולנו מבינים שאנחנו חייבים עוד משהו, שנדרש חיבור למקום הקמאי ממנו כולנו הגענו.
אנחנו חייבים לפרק את הדיכוטומיה והקירות. אנחנו צמאים לחיבור הזה בין רוח לחומר. צמאים לביחד הזה. מול מבקשי רעתנו, יש רק תשובה אחת: להיות ביחד. כשאנחנו ביחד -אין כוח בעולם שיכול לשבור אותנו".